טורנדו בארץ

בואו נתחיל מהתמונה הזו –
בה אתם רואים אותי ואת ליה החמודה. שתינו ישנות על הרצפה. למה? ההסבר בהמשך.

ננה והטורנדו

זה קרה בסוף אוקטובר, מה שקרה תפס אותנו בשעה 9:30 בבוקר לערך.
אני ושושה היינו בטיול בוקר בגינת הבית, שוטטנו לנו בשלווה כמדי בוקר, מתפנות לנו ושואפות אוויר צח.

פתאום, ללא כל אזהרה מוקדמת, ירד עלינו חושך מוחלט! לא הבנו למה כי הרי הלילה כבר עבר. ואז החלה רוח לא נורמלית.
אחרי כמה דקות – רעשים, אורות, מים זורמים ומפל של אבנים קרות מהשמיים ולא יאומן – החלו ליפול עצים!!
התחלנו לרוץ כמו מטורפות לכל כיוון. חייבת להודות – היינו בהיסטריה!! לא ראינו בחוץ אף אחד, רצנו לכיוון הבית, מזל שהוא ("הוא" – בעלה של "היא", הגברת) היה עוד בבית. הסתבר שהכביש שלנו נחסם!

שושה רעדה ואני חייבת להודות שגם אני… עברנו מחדר לחדר, חיפשנו אותה (את הגברת) כדי לקבל ניחומים כרגיל, אך היא לא הייתה בבית.
כעבור שעה נשלחו הילדים מבית הספר והגיעו מבוהלים הביתה. ישבנו כולנו בבית רחוק ככל האפשר מהחלונות כדי לא לראות את הנורא המתרחש בחוץ – זה היה מפחיד!!!

בלילה כולם רצו לישון יחד. לא היה חשמל, כולם היו מבוהלים. למזלנו זה בית ש"מבין", אז פרסו מזרנים ושמיכות על הרצפה ובסופו של דבר יצא שהיה לנו לילה חוויתי!
התמונה מראה לכם אותי ואת ליה בתנוחה נינוחה ומענגת.

אבל זו הייתה רק ההתחלה. כל זה קרה ביום ראשון של השבוע. ואני כתבתי את הדברים האלו ביום ד', יום שבו כאילו החיים היו אמורים לחזור למסלולם.
אז ככה, במושב שלנו רק בבוקר יום רביעי התחיל לחזור החשמל, לא לכל הבתים ולא ברצף, אבל הוא יחזור בסופו של דבר. על הגינה שלנו שהייתה פעם מקסימה ועכשיו הרוסה – עובדים אנשים.

אבל זה לא העניין. העניין הוא שמשהו קרה לי ולשושה וזו הפעם הראשונה (ואני מקווה היחידה), שבה מצאתי מכנה משותף ביני ובין שושה: לא הצלחנו להשתחרר מהפחד ומהחרדה. תאמינו לי, אין לי שליטה על זה כי זה בהחלט לא מחמיא לי.
ראשית, לא התחשק לי יותר לצאת החוצה. שושה התחילה לשלשל בבית (סילחו לי על התאור). אני חייבת להיות צמודה אליה (לא לשושה הכוונה, אלא לגברת), כן, אפילו נכנסת אחריה למקלחת. שרק תתן לי להתקפל באיזו פינה אבל שתהיה לידי. בסופו של דבר זה יעבור לי (בכתיבת שורות אלה שוב מבול ורעשים), רק שתהיה להם סבלנות. ושיפסיקו עם כל הדיבורים האלה מאחורי גבי "כן, היא כנראה יותר מבוגרת ממה שחשבנו…" או "אוף, הריחות האלה…" זה מעליב!! אני ממילא לא מרגישה טוב עם עצמי.

אז אני רוצה להזכיר – החורף היא עונה קשה עבורינו! קחו זאת בחשבון.

*****

אגב, אני חייבת להגיד משהו על דיירי המשנה הנחותים שלנו – החתולים:
אין מה לדבר זהו סוג שונה של בעלי חיים. עם כל מה שקרה והמנוסה המבוהלת שלנו הביתה, הייתי בטוחה שהם גמורים, זהו, לא נראה אותם יותר (לא ממש הצטערתי כי הייתי בטוחה שיגיעו אחרים, זהו זן בלתי נגמר).
והנה ברגע שיצאה השמש, כולם צצו להם, כל הלהקה, לא חסר אפילו אחד, כאילו לא קרה כלום. אלוהים יודע איפה הם היו. נאספו כולם ודרשו את הארוחה שלהם.
אמרתי כבר מזמן – החתול היא חיה אטומה, ללא רגשות. אוכל, שינה ומריבות. זהו. חיה משעממת.

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך