ננה בחצר

שנאמר שנה טובה?

אמנם חגגנו כבר בראש השנה האחרון את תחילת השנה שלנו אבל אי אפשר להתעלם מכך ש- 2018 הולכת וחולפת ו – 2019 בפתח.
הרבה זמן לא שוחחנו חברים, ואתם בטח סקרנים לשמוע מה קורה איתנו (ננה, שושה ומינס) ואיך אנחנו מסכמות את השנה שחלפה.

נתחיל כרגיל לפי סדר החשיבות ולכן אני (ננה) אפתח.

אז ככה, מהי החוויה הכי משמעותית שלי משנת 2018? לא תאמינו אבל זה הגיל.

הכלבה ננה

בת כמה אני כבר?

למעשה אף אחד לא יודע (זוכרים? כאשר אומצתי היה פער בגרסאות על גילי של בערך 3 שנים…), אבל גם אם נלך על הגרסה האופטימית, אני לפחות בת 12 ותאמינו לי אני מרגישה את זה טוב טוב.

ראשית אני שייכת לסוג גזע גדול, כנראה זיווג בין האסקי סיבירי ולברדור. אמנם לא מתגאה במשקל שלי אבל כן באופי הלברדורי שלי.
את האמרה "הגיל עושה את שלו" אני מרגישה טוב טוב על עצמי.
הרגליים, הרגליים… קשה לי לקום מרביצה ואפילו מישיבה, אני נוטה להחליק על ריצפת הפרקט ולפעמים גם מחליקה כשאני עולה בקושי 3 מדרגות…
זה לא שאני זקנה אבל כן, קשה לי יותר.
עדיין מתה על הטיולים איתם ומתרגשת למראה הרצועה אבל נשרכת אחריהם לאט לאט ופותחת רווחים. די לא נעים לי כאשר בחציית הכבישים הם עומדים ועוצרים את התנועה כדי שאוכל לעבור בקצב שלי, לא רוצה לחשוב על מה שאומרים לעצמם הנהגים… לא נעים.

ננה ומיי

יש לי משפחה מסורה ודואגת

הם כרגיל הכי בסדר אלי, כדורים נגד דלקת מפרקים, בדיקות תקופתיות (שונאת!), אוכל מיוחד לגיל השלישי והמון המון אהבה וחיבוקים.
מודה, זה באמת עוזר ומחמם את הלב אבל עדיין לא מרחיק ממני את המחשבות ואני מוצאת את עצמי יותר ויותר במצב של רביצה על המזרן, שקועה בהרהורים.
אגב, הגשם, הרעמים והברקים לא ממש מוסיפים למצב הרוח שלי.
לא יודעת כבר היכן להסתתר ולא מתביישת ללוות אותה גם לשירותים. אין מה לעשות, זה מה שיש. מחכה כבר לאביב!!

ואיחוליי ל- 2019?

שלא יהיה יותר גרוע ושאהנה מכל רגע ושהם ייסעו פחות לחו"ל כי קשה לי עם זה…

ננה שושה ומיי

נעבור לשושה:

חוץ מזה שהיא סובלת מסעיף הפחד שלה מכלבים זרים, החיים שלה לדעתי – תותים.
אמנם לא צעירונת אך עדיין לא מריחה אפילו את הגיל הבעייתי…

שנה טובה חברים ממני שושה!

טוב, היה לי קשה להקשיב לננה. היא לא יודעת עד כמה אני אוהבת ומעריצה אותה.
אמנם היא תמיד נותנת לי הרגשה של כינור שני במשפחה, אבל היא עושה את זה בעדינות כי עם משקל הפילים שלה היא כלבה מאד עדינה ואפילו רכרוכית…
היא לא יודעת עד כמה אני נקרעת בטיולים המשפחתיים כשאני מתלבטת בין אם להצטרף אליהם בהליכה המהירה שלהם או להישאר איתה מאחור (שזה מה שאני עושה לרוב).
אני לא יודעת אם היא בכלל מעריכה את זה אבל לא אכפת לי כי בשבילי היא הייתה ותהיה תמיד האלפא!!

שושה

מה אני מאחלת ל- 2019?

קודם כל בריאות!
שננה תישאר כמו שהיא ולא תרגיש גרוע יותר ושנמשיך ליהנות יחד מהמשפחה הנחמדה והטובה שלנו.

החתולה מינס:

מה זה, מה הולך כאן עם כל ההשתפכויות האלה? שתיכן הפכתן לרכיכות בכייניות.

נכון ננה, את מזקינה. צריכים לקרוא לילד בשמו. מה לעשות, זה טבעו של עולם ואין מה לקטר.
זה גם מה שמצפה לי כנראה, אם לא ארד קודם מהפסים בבית הזה.

תלונתי מופנית דווקא לבעלת הבית:

תגידי, אין גבול? 30 חתולים זה לא מספיק?
היית חייבת לקלוט את שלושת הגורים החדשים? ועוד פליטי מזבלה, מי יודע אלו מחלות הם מביאים משם… מתי תלמדי להגיד לא?

איך שראיתי אותם ידעתי שזה לא בשבילי.

קודם כל תשומת הלב של כולם, מיד עוטפים ואוטמים ארגזים ומשקיעים בבניית וילות לחתולים, שנית, מתנהגים כמו ילדים קטנים ומתפעלים מכל שטות שאלה עושים.
והם?
נדחפים לכל פינה, חטטנים, סקרנים, נוגעים בכל דבר וחצופים (לא לשכוח, פליטי מזבלה). אין כבוד!
והאפור הקטן מעז לעלות אפילו על שולחן האוכל שכולם יודעים שהוא הטריטוריה המוחלטת שלי.

גור אפור

אני משתגעת מזה.
מודה, מעולם לא אהבתי חתולים ואני ממש לא שייכת לקהילה האין סופית שלנו, אבל להביא לי שלושה גורים?
זו התגרות של ממש שמערערת את עצביי.

ואיחולי ל- 2019?

אז קודם כל שהגברת תירגע, שתלמד להיות אסרטיבית ושתגלה יותר התחשבות בדיירי הבית הוותיקים.

עם כל השאר כבר אסתדר. וכן, שיגיע כבר האביב.

החתולה מינס

תגיות:

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך